מוזיקולוגיה בדגש נרטיבי

בשנים האחרונות, מגלים מוזיקולוגים עניין רב בחקר ה"אפקט" של חיבור מוזיקלי. אפקט זה נוצר בעזרת רשת של סימנים השזורים בתוך המוזיקה, שהמאזין נותן להם פרשנות ויוצר בהם קודים חדשים. גישה חדשה זו צמחה מההבנה שניתוח סטרוקטורלי מחד גיסא, ושרטוט הרקע ההיסטורי מאידך גיסא, אינם מסַפּקים ולא די בהם להסביר את משמעות היצירה בעבור המאזין. שלושת הרעיונות המהותיים ביותר במגמה מוזיקולוגית זו הם: 1. הניסיון לאחוז במשמעות של היצירה (בדרך כלל בהקשר מקורי היסטורי); 2. לראות ביצירה לא רק מעין סטרוקטורה ארכיטקטונית, אלא תהליך העובר בזמן; 3. למַעֵן את האפקט של היצירה כפי שהוא נובע מרשת מורכבת של משמעויות ברבדים שונים, משלימים ומנוגדים (כדוגמת הניגוד בין הסביבה החברתית של המלחין לזו שלנו). 
הגישה הנרטיבית מכילה בתוכה במידה רבה את המשמעות, את התהליך ואת האפקט, משום שהתרחשות ה"אירועים" ביצירה מוזיקלית יוצרת סיפור. נרטיביוּת מוזיקלית מבוססת על התהליך שבו הסימנים המוזיקליים "מתגלים" במשך הזמן, משום שאי אפשר לחוות את כולם בו־זמנית. כלומר, בתוך היצירה עצמה יש מסַפּר מוזיקלי המארגן את האירועים על פי היגיון מסוים. סיפוריוּת (narrativity) יכולה לתאר ולמיין את האירועים המתרחשים אצל ה"אני", וגם יכולה להיות הדרך שבה רעיונות טרנסנדנטליים הופכים למוחשיים ואמיתיים בתוך הזמן העובר. נרטיביות יכולה להתבטא על פני השטח של השיח המוזיקלי כסגנון ייחודי או כמחווה של תנועה – ג'סטה (gesture). המוזיקה מתקדמת לקראת מטרה או סיפור ומוכרח להיות לה כיוון, והסיפור של המוזיקה הוא זה שמניע את האנרגיות שלה ושולט בהן. נושאי המחקר במחלקה למוזיקה בתחום זה הם, המוזיקה של המאה ה־19, סגנונות ווקאליים (אופרה ולידר) וכליים (מוזיקה לפסנתר) ועוד.