המלחין כמשורר: הליד במאה ה-19
הספר בודק את הקשר בין הטקסט והמוזיקה של שירים שהולחנו במאה ה- 19. כיצד התייחסו המלחינים שוברט, שומאן, ברהמס, וולף ומאהלר לטקסטים של משוררים בני התקופה, וכיצד עִצבו מחדש את הטקסטים הללו.
הם הפקידו את הטקסט בידי שני כלים השותפים לפרשנות: הקול (בפי הזמר/ת) המשקף את הלך הנפש של הדובר/ת, והפסנתר (או התזמורת), המתארים את האוירה והסביבה החיצונית והפנימית. כך שנוצרה ישות או יצירה חדשה כתוצאה מהתמזגות הפואמה והשיר המולחן.
מעשה הפרשנות משלב בין חוויית הקורא לבין הטקסט. בחקר השיר האומנותי כמה שלבים: המשורר (שחיבר את השיר) – המלחין (שכתב את הלחן והליווי) – המבצע (שמגיש את היצירה בפרשנות משלו) – והקורא או המאזין (המפרש). כל תוצר כזה עומד בפני עצמו כמושא לפרשנות, וגם מתייחס לקודמו. השיר המולחן מתבונן בפואמה, המבצעים מתייחסים לשילוב בין השניים והקורא/המאזין מפרש הן את הטקסט המולחן והן את אופן הביצוע שלו כתוצר מוגמר. המוטו העובר כחוט השני בתוך נפש הדובר בשירים השונים הוא בדידות, אהבה נכזבת, געגוע אל הלא מושג, התמזגות עם הטבע ומלנכוליה.
תאריך עדכון אחרון : 21/06/2023
