פרופ' איתן אגמון

אני משתדל שלא לקבע את עצמי בתוך משבצת אחת של תחום מחקר, ומרשה לעצמי להתפזר על פני מגוון רחב של נושאים שאפשר לכנות בכותרת הכללית "תאוריה וניתוח של המוזיקה".

לכל תאורטיקן של המוזיקה יש שורשים. שלי הולכים אחורה ללימודי הפסנתר בילדות המוקדמת בירושלים עם דליה כהן ואחר כך עם בנימין אורן, והמפגש בבגרותי המוקדמת בארצות־הברית עם החשיבה ההיררכית של היינריך שנקר בלימודיי עם התאורטיקנים הדגולים ארנסט אוסטר וקארל שכטר. הגישה השנקריאנית היא מאז חלק בלתי נפרד מהווייתי המוזיקלית, גם כאשר אני מותח עליה ביקורת, למשל במאמר “The Bridges that Never Were: Schenker on the Contrapuntal Origin of the Triad and Seventh Chord” (1997), או נותן לה פירוש חדשני כמו במאמר “The Webern in Mozart: Systems of Chromatic Harmony and Their Twelve-Tone Content”  (2020).

אי אפשר להזכיר את שנקר היום מבלי להזכיר את ה"גזענות" שנקשרה בשמו, בעיקר בעקבות מאמרו מ־2020 של פיליפ יוּאל, "Music Theory and the White Racial Frame". באוגוסט 2022 ערכתי סימפוזיון בירושלים בכותרת "Schenker and Schenkerian Analysis: New Directions" בהשתתפות בארי ווינר, חוקר שנתן מענה מקיף לטענותיו של יוּאל במאמר "Race, Nation, and Jewish Identity in the Thought of Heinrich Schenker" בקובץ New Horizons in Schenkerian Research בעריכתם של אלן קדוואלאדר ואולריקה בהמר, הוצאת ג. אולמס (2022). האירוע סוקר בעיתון הארץ בכותרת: "למה מעריצים את היינריך שנקר ולמה משמיצים אותו כגזען".

תחום שלו הקדשתי שנים של מחקר מדגים את המקריות שלעתים מכתיבה את מהלך חיינו. מגיל צעיר תופעת ה"אנהרמוניות" ריתקה אותי, למשל הממצא שאנו חווים מרווחים כמו "טרצה גדולה" ו"קוורטה מוקטנת" כשונים כל כך – ולראיה, האחד קונסוננטי, ואילו האחר הוא דיסוננטי – אף שמבחינה אקוסטית הם למעשה זהים. כנושא לעבודת הדוקטורט, בחירתי הראשונה היתה לכן אנהרמוניות, בהקשר של יחסי מוזיקה־טקסט בשירים של שוברט. בוקר אחד, בניסיון לברר לעצמי מהי בעצם "אנהרמוניות", מצאתי את עצמי משתעשע עם זוגות של מספרים שלמים. הצורך להבין את המודל המתמטי, שאליו הגעתי באקראי, גרם לי לזנוח את הנושא המקורי (לא לגמרי – כמה רעיונות פורסמו במאמר “Music and Text in Schubert Songs: The Role of Enharmonic Equivalence.” , מ־1987), וכך הפכה עבודת הדוקטורט שלי מ־1986 לנקודת מוצא לשורה של פרסומים שמחברים בין מוזיקה, מתמטיקה וקוגניציה (1989–1996), קישור שגם עומד במרכז הספר The Languages of Western Tonality שראה אור בשנת 2013 בהוצאת שפרינגר. מאמר בשם "'מי דופק על חלוני': על הסולם במוזיקה והשלכותיו הקוגניטיביות" שכתבתי לקהל הרחב ופורסם בגלילאו ב־2008 נותן הצצה לסוג השאלות הנידונות, וגם הריאיון הזה באתר Ynet במדור "שאלת מחקר".

לצד זאת, עסקתי גם בהקשרים שבין המוזיקה לעולמות הרוח שעוטפים אותה. הנה כתבה מ־1996 בעיתון הארץ מאת נעם בן זאב בשם "האובדן של בטהובן," בעקבות מאמר שפרסמתי באותה שנה על סונטת "הפרידה" של בטהובן אופ. 81א, וכתבה נוספת בכותרת "להיכנס לראש של מלחין גאוני" שפורסמה בהארץ ב־2019 על הרצאה שעסקה במשמעויות נסתרות באנהרמוניות דו־דיאז/רה־במול אצל באך, הסרבנד מתוך הסוויטה האנגלית מס. 3 בסול מינור.

בעת האחרונה, תחום העניין שלי פנה לכיוון יותר "מוזיקולוגי" בהקשר לנושא מרתק נוסף, השפעות מלחין אחד על רעהו. פרסמתי שני מאמרים על שופן בנושא, האחד כמושפע ממוצארט (2015) והשני, מבטהובן (2016). השפעתו של מוצארט על בטהובן עומדת במרכזו של המאמר מ־2023 "’Aus Mozart gestohlen’: Beethoven and Die Entführung aus dem Serail" מאמר נוסף שאופיו מוזיקולוגי, “Their Taste, His Structure: Sound, Texture, Voice Leading, and Form in the Slow Movement of Bach’s ‘Italian Concerto’” עומד לצאת בסדרה החדשה International Forum for Schenkerian Research (Georg Olms, 2023).

אחד הביצועים האהובים עלי של הסרבנד של באך, שהוזכר קודם, הוא של הפסנתרן והתאורטיקן האמריקני אדוורד אלדוול. אני חבר בוועדה המייעצת של מכון אלדוול, מכון בין־לאומי אשר שם לו למטרה לקדם "ביצוע מוזיקאלי מושכל: גישה המוסיפה לאינטואיציה, להבעה הטבעית ולתחושה הכללית של הסגנון כלים אנליטיים מגוונים אשר עוזרים למבצע לבטא את העושר המבני של היצירה המוזיקלית". אני מאמין שידע תאורטי יכול לעזור מאוד לאמן המבצע. אך התאוריה המוזיקלית, כמו כל ענף של "עץ הדעת" בכלל ושל מדעי הרוח בפרט, קיימת גם בזכות עצמה. אני מאמין שהתאוריה המוזיקלית, שהיא הכלי החשוב והמפותח ביותר שיש בידנו להבנת המוזיקה (עם שורשים שהולכים אחורה ליוון העתיקה ואף מוקדם יותר), תורמת תרומה משמעותית וייחודית להבנתנו את הנפש, זאת לאור מעמדה הייחודי של המוזיקה כמערכת לא ורבלית של תקשורת בין בני אדם.

אני גאה מאוד להיות חבר סגל במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר־אילן. המחלקה שלנו היא מהבודדות בארץ שמציעה מחזור לימודים מלא של שלוש שנים בתאוריה של המוזיקה המערבית (קונטרפונקט, הרמוניה, הרמוניה ליד המקלדת, פיתוח שמיעה וניתוח), מחזור הכולל תרגול נרחב בכתב ובעל־פה של החומרים הנלמדים. תלמידים ותלמידות המסיימים מחזור זה בהצלחה בשלים להמשיך להתמחות בתאוריה ובניתוח של המוזיקה בתארים המתקדמים. אני גאה מאוד בתלמידי המחקר שלי, ובהם הדוקטורנטים לשעבר טל וייס ויאיר ארליך, המועסקים היום במוסדות מובילים בארץ. ד"ר וייס היא ראש תוכנית התואר הראשון בחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי, וד"ר ארליך מלמד תאוריה מוזיקלית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.